יום שישי, 14 באוקטובר 2016

מלחמה - פעם שישית

כן, ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא עם הבלורית ויפה התואר. כלומר, אני די בטוח שהם קיימים אי שם, אבל לא במקרה הנוכחי. כאן מדובר בברנש עגלגל עם ראש ביצה, שיער צמוד קרקפת ושומני, גבות עבות שיוצרות מבט מפחיד. על מצחו הרחב והמקומט יושבות משקפי שמש מרובעות, שלא מתאימות למבנה פניו ונראות יותר כמו קולטי שמש קטנים למוחו. 
האיש יושב, או יותר נכון רובץ ליד שולחן סמוך. מולו צלחת קטנה ועליה שוכב חסר חיים וחשק, כריך חיוור, ממנו נוטפים רטבים שונים. חתיכות גבינה מפוררות מפוזרות סביבו ומתוכו מבצבצת חביתה מעוכה, ממרח עגבניות, פסטו ירקרק ועוד מיני פריטים לא מזוהים בצבעים משונים. 
מדי כמה שניות ממלמל האיש דבר מה לא ברור. מבטיו מעוותים את פרצופו הלא סימטרי גם כך. הוא עורב למונח מולו, כמו היה זה הדבר האחרון עלי אדמות. כאילו כל חייו תלויים בכריך המסכן או כמי שלא בא אל פיו דבר מזון מזה כמה ימים.
אף פעם לא ראיתי שור מורעב יושב לידי בבית קפה וסועד את כיבתו, אבל אם הייתי צריך לדמיין אחד כזה, קרוב לוודאי שזו התמונה שהייתה עולה בראשי. 
אני יודע שהמקום ציבורי ובאותה מידה הייתי יכול לקום וללכת מכאן, לבחור בית קפה אחר או להשלים עם המצב ולסבול בשקט, וכבר הייתי מוכן לשלם את המחיר האישי והכבד של ויתור, אבל ברגע שהאיש נעץ את שיניו ונגס בפראות בכריך, הבנתי שהמצב בכי רע. 
למה בשם האל, למה, היה צריך הנ"ל להפוך לשואב אבק אימתני. אפשר לאכול עם פה פתוח, גם אם זה לא נאה ומנומס, אבל מכאן ועד להוצאת קולות כמו של מדחס תעשייתי הדרך אמורה להיות ארוכה, מה שהסתבר לי כלא נכון כיוון שהאיש התברך בכישרון המפוקפק והוציא מבין שפתיו דציבלים שהזכירו לי מסוק קרב, כמו זה שראיתי באחד מסרטי פעולה. מסוק שנפגע מטיל ועמד להתרסק על כל יושביו. מנועו משתעל, נאבק להמשיך לפעול עד לפגיעה. רק מה, בסרט בא השקט אחרי ההתרסקות ובמקרה שלנו לא נראתה התרסקות קרובה, לצערי. 
אבל במלחמה כמו במלחמה נפגעים גם חפים מפשע, תמימים שנקלעו לאירוע במקרה, שרק רצו לשתות קפה בשקט, לשמוע מוזיקה סבירה ברקע ואולי לכתוב איזה סיפור קצר על בית הקפה והיושבים בתוכו. 
זמן לא מוגדר שנראה כמו נצח סיים השואב למלמל ולהתעלל בכריך ועבר לאספרסו הקצר. במשיכה אחת שאב את הנוזל הכהה, כולל כמה חתיכות חרסינה קטנות שנעתקו מהספל. 
מאפים נפלו מהמגשים שעל הדלפק. במטבח קרס מדף שלם של לחמים. העצים שמול בית הקפה, שבדרך כלל עומדים משועממים או משמשים את כלבי השכונה, התכופפו, חלקם כמעט נשברו. חלונות של בניין סמוך נרעדו קלות והטמפרטורה ירדה בכמה מעלות טובות. 
והוא, כאילו לא כלום לא קרה, כאילו לא גרם לנזק הרב, קם ויצא מבית הקפה, מותיר אחריו שדה קרב מלא שברים, רסיסים ונפגעים אין ספור, ביניהם אני. 
אולי עכשיו, בתום הקרב הקשה, נצליח לשקם את המקום, את עצמינו וסוף כל סוף יבוא שלום עלינו, ונאמר אמן... 

© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012 



אין תגובות:

פרסום תגובה