כאב - פעם שביעית

פעם היתה לנו שפה משותפת. אפילו לא היינו צריכים לדבר יותר מדי כדי להבין האחד את השני. מבט חטוף, חצי חיוך ושנינו בסנכרון מושלם. גם הלכנו לכל מקום יחד ולא פעם חלקנו את אותן תחושות, מחשבות או דעות, שלא לדבר על חוויות שזה לא המקום לפרט.  

אני יודע שלעיתים זה נראה מוזר בעיניי אנשים והיו כאלה שלטשו עיניים או הצביעו לכיוונינו, אבל לנו כל זה לא היה אכפת כל עוד נשארנו יחד.

עם הזמן אפילו נעשינו דומים זה לזה, ולא תמיד יכלו להבדיל בינינו, במיוחד באותם ימים שלבשנו בגדים זהים.

השנים עברו, גדלנו, התבגרנו. תחומי העניין השתנו והיחד שהיה נעים כל כך החל להעיק פה ושם. החיבור ההדוק בינינו הקשה עלינו להכיר אנשים אחרים, חברים חדשים ובעיקר בנות זוג. כך שהיה זה רק עניין של זמן עד שהוחלט על הפרדה.

הניתוח היה מסובך, סיפר לנו הרופא שניתח אותנו, אבל למרות שלא היה לו נסיון רב בהפרדה של תאומים סיאמיים הכל עבר בהצלחה.

עכשיו אין לנו שפה משותפת, יותר נכון יש לנו שפתיים עם צלקות. יחד עם זאת נשארנו בקשר. עבר משותף כמו שלנו אי אפשר למחוק בקלות. לאחרונה הקשר אפילו התחזק במיוחד אחרי שגילינו ששנינו סובלים מאותה רגל קרושה. אבל זה כבר סיפור אחר.

©   כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012