ואז הוא התחיל לשחק. מין משחק כזה שדורש קליקים ללא הפסקה. מה שהחל בכמה נקישות בודדות פה ושם, הפך די מהר לרצף מטריד. ככל שהמיומנות של האיש עלתה ואצבעותיו התרגלו למיקומים הנכונים במקלדת, גבר הקצב ואיתו מדד העצבים שלי.
בתור מי שיש לו בעיה קלה של קשב וריגוז הדבר מהווה בעיה קשה. והוא, יושב לו בפינה, שקוע כל כולו במסך הלפטופ שלפניו. לא מעניין אותו הנזק שמסב לסביבה, כאילו יש לו איזה עולם וירטואלי להציל ואם יפסיק לרגע מלנסות לשחק אותה גיבור, יקפצו עליו מפלצות תלת מימדיות ויחסלו אותו בליווי אקורד מסונטז. הלוואי, הלוואי שיתקע לו הקאפס לוק, או לפחות שתגמר הסוללה. אבל אז אני מבחין שמהמחשב שלו יוצא כבל שחור, יורד ומסתלסל ישירות לתקע שמתחת למושב.
נטול תקווה אני מחליף שולחן. מזל שהבית קפה לא מלא. אבל למרות המוזיקה המיותרת שמקציפה את חלל האוויר במקום, כמו הפוך דל שומן, אני עדיין שומע את הנקישות.
נראה שלאף אחד מהנוכחים הדבר לא אכפת. ואולי כן והם רק עושים את עצמם. אדישים למצב. אפתיים. חסרי עמוד שדרה. מצביעי פתק לבן או יאיר לפיד.
אני מזמין עוד קפה. הדופק גם ככה גבוה. בטח גם הלחץ דם מגרד את הרקיע, והכל בגלל המתקתק הסדרתי בפינה.
בשניה שמתפנה השולחן הכי רחוק שיש אני טס לעברו, מעיף בדרך ילדון קטן עם עוגיה גדולה ואישה בגיל העמידה שלא הספיקה לשבת. עכשיו אני רחוק מאזור האסון. מכאן לא רואים את המפגע הסביבתי והאמת שגם לא שומעים אותו. אבל עדיין לא רגוע לי. אני יודע שהוא שם. יושב לו בפינה עם המחשב שלו, מחובר לכבל שחור שמסתלסל עד לתקע מתחת למושב ומקיש בלי הפסקה על המקלדת ועל העצבים שלי...
x
