ברוכים הבאים לעולמי

יום שישי, 24 בינואר 2014

כאב - פעם תשיעית

נפל לי האייפון לאסלה, יחד איתו נפל לי גם הלב. האמת ראיתי את זה בא וכמו בנבואה שמגשימה את עצמה זה אכן קרה. וכך, תוך כדי סיבוב, כשאני שולח יד לידית המים, החליק המכשיר וצלל פנימה.

הזמן כמו עצר מלכת. נדמה היה ששנים עברו עד שנרגעה המערבולת. מול עיניי חלפו כל האפליקציות שהותקנו או הוסרו ממנו אי פעם.

לפחות הספקתי להוריד את המים, ניסיתי לנחם את עצמי, אחרת המצב היה גרוע יותר. אבל לא היתה בכך נחמה ולבי התכווץ למראה המסכן שנח לו על קרקעית החרסינה חסר אונים.

ביד רועדת שלפתי את הרטוב, המטפטף והחיוור. כולי תקווה שאצליח להציל את חייו. בכל זאת מעל שלוש שנים יחד לא הולכים ברגל. בסך הכל היתה בינינו תקשורת די טובה רוב הזמן. ידענו שיחות ארוכות וענייניות, אחרות היו פחות נעימות. גם קשות פה ושם או לא נעימות. מובנות יותר או פחות. שיחות שהתנתקו באמצע או הופרעו על ידי רעשים. אבל עם כל העליות והירידות בסופו של דבר תמיד נשארנו יחד.

אז נכון, לאחרונה עברה בראשי מדי פעם מחשבה להחליפו בדגם חדש, משוכלל עם מסך גדול וזמן סוללה ארוך יותר. אולי זה מה שגרם לו לרצות לשים קץ לחייו תוך קפיצה למים הסוערים, מי יודע נפש סלולרי...

אני יושב מולו. על פניו נראה שהכל בסדר. מעט הפונקציות שבדקתי עבדו טוב וחוץ מכמה רעשים שבקעו מהרמקולים הקטנים נראה שהכל חזר לקדמותו. נזקים פנימיים אחרים, אם יש, אגלה בטח בשעות הקרובות. בינתיים אני אופטימי.

קראתי שאפשר לעטוף את המכשיר באורז שיספוג את הנוזלים. לייבש אותו עם פן או לפרק ולנגב את החלקים הזעירים שבתוכו. אני מעדיף בשלב זה להשאירו להתייבש ולתפוס קצת שמש לפני שירד החושך על עתידו.

מה שכן נולד לי רעיון לאפליקציה חדשה ומהפכנית – בדיקות שתן וצואה בעזרת האייפון.

אז אם מישהו רוצה להשקיע במיזם החדש והמבטיח מוזמן להשאיר פרטים.

יום שישי, 20 בדצמבר 2013

שלמות - פעם שביעית

האנגלים האלה, עד שכבר קורה אצלם משהו, לא ערוכים כראוי.

ממלכה שיודעת להמליך מלכים, לכבוש מדינות, לשלוט בכדורגל העולמי (טוב, לא בשנים האחרונות), שעוצרת את חייה לשעת תה וזוללת פיש אנד צ'יפס בעמידה בתום יום עבודה, לא מוכנה לאירוע רב נפגעים כמו שקרה אמש בתיאטרון.

אז נכון שהיו שם מחלצים, מכבי אש, שוטרים. אבל ריבונו של עולם – אף לא כתב חדשות שמשדר מהשטח. מזל שהיה שם פקיסטני שנקלע למקום במקרה והפך לעד ראיה יחיד לקריסת היציע. כך זכה האיש להיות מרואיין טלפוני בכל רשתות החדשות.

איזה בזיון, איזו בושה. אין ספק שהאנגלים האלה צריכים ללמוד מאתנו איך מסקרים אירוע. לנו זה לא היה קורה. אצלנו גם נפיחה קלה של חתול רחוב מוזנח ועזוב הופכת להילולה תקשורתית.

תוך שניות, לעיתים אף פחות מזה, כל גופי התקשורת הרלוונטיים פרוסים במקום. כתבים זריזים בהתלהבות ילדותית מטפסים על גגות ניידות השידור. צלמים פולשים לבתים סמוכים ומתמקמים על מרפסות וגגות, והכל כדי להביא לצופה מבט כולל ומקיף של הזירה.

מבזקי חדשות עם אותות מוזיקליים מפחידים וגרפיקה בצבעי מלחמה שהוכנה מבעוד מועד, מציפים את מסכי הטלוויזיה ובאולפנים נערכים מיטב פרשנים, דוברים ושאר כתבים, שהוזנקו למלא את זמן המסך.

"לחתול שלום" יסכמו בסופו של דבר את יום השידורים המיוחד.

"חייבים ועדת חקירה ממלכתית" יסכימו משתתפי הדיון.

אין ספק, אנו עולים בהרבה על ידידינו האנגלים. אבל אם הם רק יבקשו אפשר להלוות להם את אור הלר או ניר דבורי. אפילו את נוסבאום נשכיר להם לתקופה בלתי מוגבלת. כי אצלנו יודעים לסקר אירועים, כי אצלנו כל אירוע זה חוויה...

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

פריחה - פעם ראשונה

הייתה לי פריחה. יום אחד גיליתי אותה ממש במקרה. אפילו לא שמתי לב איך ומתי בדיוק היא השתלטה עלי. זה היה סיוט מהסרטים. כל מה שעשיתי כדי להיפטר ממנה לא צלח. עם מי לא דיברתי, עם מי לא התייעצתי, ביקשתי עזרה, טיפים, משהו, אבל הפריחה בשלה - לא הראתה כל סימן שהמצב הולך להשתפר. פריחה מעצבנת, מציקה, מגרדת, שלא יורדת מהגב, מהכתפיים, מהראש, מהנשמה. אבל חוץ מהעניין האסתטי היא פגעה לי גם באיכות החיים. התביישתי להראות את עצמי איתה בציבור או להזמין אנשים הביתה.

הימים חלפו, פריחתי ואני צמודים זה לזו, עד שערב אחד הגיעו מים עד נפש. הושבתי אותה מולי ואמרתי לה "לא עוד, לא עוד לקים מפוזרים בכל הבית, לא עוד אייל גולן וליאור נרקיס בקולי קולות וכמובן שלא עוד מועדוני לילה וחפלות רועשות בגינה הציבורית שמול הבית."

מיד אחר כך התחילו ריבים, ויכוחים אין סופיים, שתיקות רועמות. היה ברור שמערכת היחסים הזו מתקרבת לקיצה וזה רק עניין של זמן עד שניפרד סופית.

כמובן שהדבר לא התקבל יפה בעיניי בני משפחתה, שראו אותנו קושרים את חיינו לעד, ובעיקר בעיניי אחיה שהשתחרר כמה ימים קודם לכן מהכלא. אבל לבסוף עם פנס בעין, שן שבורה, שריטה עמוקה על זרוע שמאל וסדרה של בדיקות שכללו צילומים של צלעות וגולגולת, תם הסיוט.

הפריחה הלכה לדרכה ואני נשארתי עם מוסר השכל: מכל דבר אפשר ללמוד כי גם אם קשה או לא נעים, עם הרבה סבלנות, התמדה וטיפול רפואי נאות אפשר להיפטר מהפריחה ומכל מה שבא איתה.

נ.ב

תובנה שהגעתי אליה בעקבות תחקיר לסיפור הנ"ל: לפרחות לא קר בחורף.

יום שישי, 11 באוקטובר 2013

שגעון - פעם שישית

"הכרטיסים בקופה" אמרו לי "אין לך מה לדאוג, הם יחכו לך שם" הבטיחו בלי להניד עפעף וטרקו את הטלפון.

אני בדרך כלל לא מאמין לאנשים אבל הפעם לא יודע מה נכנס בי, נתתי לזה הזדמנות וכמו שחשדתי מלכתחילה הם לא עמדו במילה. שקרנים בני שקרנים. לך תסמוך על אנשים.

חודש ימים מראש הזמנתי את הכרטיסים, וידיתי שההזמנה נקלטה. אחרי שבוע בדקתי וגם התשלום ירד מהחשבון בבנק. אבל כרטיסים אין.

אז באתי בעצמי לקופה. בהתחלה לא היה קל. אין לכם מושג כמה זה קשה להתפלח לספארי באמצע הלילה. בסוף תפסתי קופה אחת ופתחתי אותה אבל לא מצאתי דבר. ואני בדקתי, תאמינו לי שבדקתי טוב טוב. רוקנתי את המעיים, מיששתי את הטחול ולחצתי על הקיבה, אפילו לתוך הגולגולת הצצתי אבל חוץ מגועל נפש לא היו שם הכרטיסים שלי.

התיישבתי עייף על הספסל מול הכלוב. הערב כבר לא אגיע להופעה של הפילהרמונית. חבל, כי אני מאוד אוהב קונצרטים של מוזיקה קלאסית. זה ממש מרומם את הנפש. עכשיו אני מלוכלך ורעב. אולי אלך לחטוף לי איזה משהו אכיל. מה שבטוח זה שבחיים אני לא מזמין יותר כרטיסים בטלפון.

יום שבת, 31 באוגוסט 2013

כאב - פעם שמינית

ראיתי את החדשות. מזעזע. חשכו עיניי. עד לאן עוד אפשר להגיע. כמה כאב, לחץ, ממש מציק ומצער שזה ככה.

בהתחלה עוד אמרתי 'אני אנסה' ובאמת שהייתי מוכן לנסות, מה כבר יכול להיות, כולה חדשות. אז ישבתי, פתחתי את הראש כמו שאומרים, נתתי הזדמנות, אבל תוך זמן קצר ביותר הבנתי שזה לא בשבילי.

לא מתחבר, לא מדבר אלי, שלא להזכיר את הצבעים הנוראיים - כתום עם כחול ופס ירוק בצד. אז מה אם זה כמו של קבוצת כדורגל מברזיל. בעיניי זו זוועה. ולמרות שאני כן צריך חדשות, את אלה לא אנעל לעולם.

מזל שיש פתק החלפה. מחר על הבוקר אני בחנות, מחליף לסנדלים.

יום שישי, 28 ביוני 2013

כאב - פעם שביעית

פעם היתה לנו שפה משותפת. אפילו לא היינו צריכים לדבר יותר מדי כדי להבין האחד את השני. מבט חטוף, חצי חיוך ושנינו בסנכרון מושלם. גם הלכנו לכל מקום יחד ולא פעם חלקנו את אותן תחושות, מחשבות או דעות, שלא לדבר על חוויות שזה לא המקום לפרט.

אני יודע שלעיתים זה נראה מוזר בעיניי אנשים והיו כאלה שלטשו עיניים או הצביעו לכיוונינו, אבל לנו כל זה לא היה אכפת כל עוד נשארנו יחד.

עם הזמן אפילו נעשינו דומים זה לזה, ולא תמיד יכלו להבדיל בינינו, במיוחד באותם ימים שלבשנו בגדים זהים.

השנים עברו, גדלנו, התבגרנו. תחומי העניין השתנו והיחד שהיה נעים כל כך החל להעיק פה ושם. החיבור ההדוק בינינו הקשה עלינו להכיר אנשים אחרים, חברים חדשים ובעיקר בנות זוג. כך שהיה זה רק עניין של זמן עד שהוחלט על הפרדה.

הניתוח היה מסובך, סיפר לנו הרופא שניתח אותנו, אבל למרות שלא היה לו נסיון רב בהפרדה של תאומים סיאמיים הכל עבר בהצלחה.

עכשיו אין לנו שפה משותפת, יותר נכון יש לנו שפתיים עם צלקות. יחד עם זאת נשארנו בקשר. עבר משותף כמו שלנו אי אפשר למחוק בקלות. לאחרונה הקשר אפילו התחזק במיוחד אחרי שגילינו ששנינו סובלים מאותה רגל קרושה. אבל זה כבר סיפור אחר.

יום חמישי, 30 במאי 2013

אוכל - פעם שישית

בלעתי זבוב. לא התכוונתי או תכננתי מראש לנהוג כך, באמת שלא. הוא פשוט היה בזמן ובמקום הלא נכון.

מה שקרה זה שהמסכן עמד על אדן החלון והביט החוצה לעבר חבריו שעפו בחופשיות ברגע שהוא כלוא מאחורי זכוכית. למעשה הוא כבר לא זכר מאיפה נכנס לתוך הבית, כך שלא היה לו כל סיכוי למצוא את הדרך חזרה. הוא רק זכר שנישא על גבי ענני ריח מגרה ונפלא של בשר מקולקל ופירות רקובים ונשאב פנימה בלי לחשוב פעמיים או לבדוק דרכי מילוט. הוא גם לא העלה בדעתו שחוסר האחריות הזה עלול לעלות לו בחייו.

לאחר ששבע, כשבטנו מלאה וראשו כבד מעייפות, ניסה לשווא לשחזר את צעדיו אך ללא הצלחה וכאמור, מה שנשאר לו למסכן זה לשבת חסר אונים על אדן החלון בייאוש ובגעגועים לעולם שבחוץ, שזה בעיקרון לא כל כך נורא, אלמלא למזלו הרע בדיוק באותה שניה חלפתי על פניו.

למען האמת הוא אפילו לא ערב לחיכי. טעמו היה שונה ממה שזכרתי. אולי בגלל שזמן רב לא נכנס לפי זבוב. גם הייתי בטוח שהתגברתי על הדחף, אבל התברר לי שמהרגלים ישנים קשה להיגמל, הרבה יותר קשה ממה שחשבתי ומה שלא אעשה אשאר במידה כזו או אחרת כפי שהייתי לפני שהכרתי את הנסיכה.

כבר מהרגע הראשון היא ניסתה לשנות אותי. מה ללבוש, מה לאכול, איך לדבר ועוד כל מיני שטויות של נסיכים, ואני בכלל לא ביקשתי ממנה שתנשק אותי. אז אם עכשיו אני נסיך זה לא אומר שאסור לי מדי פעם לתפוס איזה זבובון קטן אבל רק בתנאי שיהיה טעים ועסיסי יותר מזה של הבוקר.

יום רביעי, 15 במאי 2013

כותב - פעם רביעית

אני משתדל לשמור על כושר. קם כל בוקר בשש, גם אם זה יוצא שבת או חג. לובש את האימונית. נועל את נעלי הספורט. עושה כמה מתיחות וחימום קל ומתחיל את האימון.

זה לא פשוט כמו שזה נראה. יש ימים שממש לא בא לי להתאמן או שאני עייף מדי והראש טרוד בדברים אחרים. אבל אני לא מוותר לעצמי כי כדי לשמור על כושר צריכים התמדה. אז אני מתחיל עם מילים קלות בנות הברה אחת או שתיים, שמות עצם ופועל וכמה שורשים. אחר כך אני עובר למילים כבדות יותר בעלות משמעות כפולה, אוקסימורונים, אונומטופיה וממשיך עם מושגים פילוסופיים וחידושי לשון. אחר כך אני מותח משפטים, מותח ממש עד כמה שאני יכול ולפני סוף האימון אני מפתח את הדמיון ומרחיב את ההשכלה ומסיים בכתיבה ארוכה, לעיתים פתלתלה או עם מכשולים בדרך או סתם נעימה, קלילה ומשחררת.

אחרי האימון קל לי יותר לכתוב סיפורים, קצרים בעיקר, בשביל ארוכים צריכים כושר יותר טוב. אבל גם זה יגיע כי אני ממשיך להתאמן.

יום שני, 15 באפריל 2013

שתיקה - פעם שלישית

אני לא יכול לראות את הטקס מהר הרצל. קשה לי. אני מנסה אבל כל מה שאני עושה לא עוזר. פשוט לא מסוגל.

אני יודע שהאשם בי, האחריות למצב היא שלי ורק שלי, ועכשיו אין מה לעשות.

אז נכון שיש מעבר מהיר מדי מהעצבות של יום הזיכרון לשמחה של העצמאות, ונכון שאני שונא טקסים ואירועים המוניים, בעיקר כאלה שיש בהם סגידה לסמלים ודגלים, ונכון שאני לא מת על רקדנים שמתזזים ומחייכים כאילו אחז בהם דיבוק, כשברקע שיר מוקלט וחברי להקה צבאית מנסים לא לפספס את המלים, תוך שהם מענטזים כאילו נמצאים באירוויזיון, ונכון שאני גם לא משתגע על נאומים ארוכים ומשעממים של נציגי ציבור ובדיחות קרש של מנחים יבשים, ואני יודע שההפסד הוא רק שלי אם אפספס את הזיקוקים וקולות הנפץ שלהם. יחד עם זאת כל אלה לא היו אמורים להפריע לי לראות את הטקס, גם לא את הסרט שאחריו או את הדרבי בערוץ הספורט.

נראה לי שבפעם הבאה אקשיב בקולה של אימא שאסור לשחק בסלון עם כדור.

שלכם

יוסי, ילד מוצלח.

יום ראשון, 31 במרץ 2013

גיבור - פעם ראשונה

די, נמאס. נמאס לי שאף אחד לא שם לב אלי, או גרוע מזה - לא מתייחס. אני לא איזו מפלצת, אין לי קרניים או ניבים חדים. לא עיניים יוקדות ואני לא יורק אש. אז נכון אני לא מושלם אבל לכל אחד יש מגרעות כאלה ואחרות ואני כמו כולם, בערך.

מה בסך הכל רוצה בן אדם, קצת יחס, מילה טובה פה ושם, כבוד מינימלי? לא בקשות מוגזמות לדעתי, אבל אני אין לי דבר מכל אלה. אני יכול לעבור ברחוב הומה אדם או בשוק, או בכל מקום אחר ואיש לא יתייחס אלי, כאילו הייתי רוח רפאים, כאילו אני אוויר.

פעם כולם ידעו מי אני. עשו כבוד, הייתי גיבור לאומי, דמות מוערכת ודוגמה. מקור לחיקוי והשראה לרבים. ספרים נכתבו עלי, על מעללי והשירות שעשיתי למען המולדת, גם מעבר לקווי האויב. נו טוב, הייתי אז צעיר ואפילו די נהניתי מהיכולת הזו שלי, אבל מאז שפרשתי נשארתי רק בלתי נראה וגם הראייה נחלשה כך שעכשיו אני בעיקר לא רואה ובלתי נראה.