הייתה
לי פריחה. יום אחד גיליתי אותה ממש במקרה. אפילו לא שמתי לב איך ומתי בדיוק היא השתלטה
עלי. זה היה סיוט מהסרטים. כל מה שעשיתי כדי להיפטר ממנה לא צלח. עם מי לא דיברתי,
עם מי לא התייעצתי, ביקשתי עזרה, טיפים, משהו, אבל הפריחה בשלה - לא הראתה כל סימן
שהמצב הולך להשתפר. פריחה מעצבנת, מציקה, מגרדת, שלא יורדת מהגב, מהכתפיים, מהראש,
מהנשמה. אבל חוץ מהעניין האסתטי היא פגעה לי גם באיכות החיים. התביישתי להראות את
עצמי איתה בציבור או להזמין אנשים הביתה.
הימים
חלפו, פריחתי ואני צמודים זה לזו, עד שערב אחד הגיעו מים עד נפש. הושבתי אותה מולי
ואמרתי לה "לא עוד, לא עוד לקים מפוזרים בכל הבית, לא עוד אייל גולן וליאור
נרקיס בקולי קולות וכמובן שלא עוד מועדוני לילה וחפלות רועשות בגינה הציבורית שמול
הבית."
מיד
אחר כך התחילו ריבים, ויכוחים אין סופיים, שתיקות רועמות. היה ברור שמערכת היחסים
הזו מתקרבת לקיצה וזה רק עניין של זמן עד שניפרד סופית.
כמובן
שהדבר לא התקבל יפה בעיניי בני משפחתה, שראו אותנו קושרים את חיינו לעד, ובעיקר בעיניי
אחיה שהשתחרר כמה ימים קודם לכן מהכלא. אבל לבסוף עם פנס בעין, שן שבורה, שריטה
עמוקה על זרוע שמאל וסדרה של בדיקות שכללו צילומים של צלעות וגולגולת, תם הסיוט.
הפריחה
הלכה לדרכה ואני נשארתי עם מוסר השכל: מכל דבר אפשר ללמוד כי גם אם קשה או לא
נעים, עם הרבה סבלנות, התמדה וטיפול רפואי נאות אפשר להיפטר מהפריחה ומכל מה שבא
איתה.
נ.ב
תובנה
שהגעתי אליה בעקבות תחקיר לסיפור הנ"ל: לפרחות לא קר בחורף.
© כל הזכויות לרשומה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה