שתיקה - פעם שניה

כל הזמן אני צריך לחפות על פשלות. לכסות טוב טוב שלא יראו, ותאמינו לי קרו דברים שלא פעם גם סיכנו חיי אדם.  למזלנו הנזק היה מזערי וללא נפגעים. על כך איש לא שמע בעיקר בגלל שאני, עבדכם הנאמן, עשה תמיד את העבודה המלוכלכת.

אם רק הייתם יודעים במה מדובר, גם לכם היו סומרות השערות, גם אתם הייתם מחווירים מבושה. מדובר הרי בביטחון המדינה, בעתידנו, בעתיד ילדינו. אבל ליושבים במגדל השן לא אכפת, הם רוצים לסיים את הקדנציה ולהמשיך בשירות הציבורי בלי שידבק בהם הכתם לכל החיים.

יחד עם זאת הייתי מוכן להמשיך, לשרת את המדינה, לשמור סודות, אפילו להקריב את חיי אבל מה ששבר אותי סופית היה כשראיתי מה הם עשו לעיפרון. איך זרקו אותו אחרי כל השנים שנתן את נשמתו. איך נפתרו ממנו כאילו היה סתם חתיכת עץ ישנה.

אז עד כאן. אלי לא יתייחסו ככה ומי שצריך לשלם על פשלות ישלם ובגדול. מרגע זה אני מכסה שכבה אחת דקה של צבע לבן, שיראו מה היה כתוב מתחת. מצדי שיקחו למשימות האלה מחק או מדבקה או אפילו מספריים, נראה אותם מגיעים לאותה רמת ביצוע כמו שלי.

מתוך 'יומנו של טיפקס', חבר בצוות הציוד המשרדי של המוסד. (חברו של העיפרון מהרשומה הקודמת.)  

©   כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012

שתיקה - פעם ראשונה

פעם הייתי חד. מה זה חד, הכי חד שאפשר. ממש שפיץ. הייתי מסמן מטרה, מותח קו ומסתער על היעד, ללא רחמים, ללא פחד. תמיד בחזית, תמיד ראשון. בכל אירוע, רעיון, מבצע, הייתי זה שהוביל, ששינה מהלכים. נוכחתי בישיבות החשובות ביותר. חתמתי על מסמכים הרי גורל. אני יכול לומר בשיא הצניעות ששכתבתי את ההיסטוריה.

ואיזה כבוד קיבלתי. כן פעם נתנו פה כבוד. איפה הימים ההם שהכל היה ברור, שחור או לבן.

כמובן שיש עדיין דברים שהשתיקה יפה להם וגם הצנזורה לא מאפשרת את פרסומם, אבל דבר אחד אני כן יכול לגלות וזה שהכינוי שלי היה HB. כולם בקהילת המודיעין ידעו מי אני. אגדות נבנו סביבי, מיתוסים צמחו ודורות של לוחמים גדלו על המורשת.  

לפני כמה שנים, אחרי פציעה קשה, פרשתי. מחדד מתנקש ניסה להוריד לי את הראש. נותרתי בחיים אבל מאז אני כבר לא חד. עם הזמן גם הצבע התקלף, שלא לדבר על שארית המחק שעוד תקועה לי מאחור. חתיכת גומי שידעה ימים טובים יותר ועכשיו לא מסוגל למחוק שום דבר.

כן היו זמנים, לא כמו היום שכל טוש נהיה פילוסוף. כל מרקר מדגיש כאילו הוא הקים את המדינה והלורדים, טוב אלא תמיד החשיבו את עצמם.

אבל חכו חכו. אני כותב עכשיו ספר ובו אחשוף כמה פרשיות. בטוח שהגילויים יביכו לא מעט אנשים.  

(מתוך יומנו של עפרון עם תסביך גדלות, שהיה בסך הכל חלק מציוד משרדי במוסד.)


© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

פרחים - פעם ראשונה

מכירים את השלטים שיש בכביש החוף בעיקר בימי שישי? נו השלטים האלה שמודיעים שבעוד מאה מטרים יש פרחים יפים לשבת?

אז זהו, זה לא מה שחשבתם. אלה לא פרחים (בפתח) אלא פרחים (בצירה) כלומר ערסים צעירים בחליפות לבנות שרק רוצים שתיקחו אותם לעשות שבת אצלכם.

הפריטים הנ"ל טופחו במשך שנים בחממה מיוחדת במושב שבשרון, סמוך לנתניה. אבל אני חיפשתי זר של ציפורנים או וורדים אדומות ולכן פניתי ללכת משם. כאן יכול היה הסיפור הזה להסתיים בלי כל התפתחות, פואנטה או טוויסט בעלילה אלמלא הבחין בי המוכר.

"שניים בחמישים" ירה לעברי ההצעה שלא אוכל לסרב לה.

בקושי התחמקתי מהצרור אבל הוא המשיך לכוון לראשי, "תראה איזה יפים" הצביע על הסחורה "יחזיקו מעמד לפחות שבועיים."

מחוסר ברירה כמעט נכנעתי. למזלי בדיוק באותה שנייה הבחנתי ברגל דקה עטופה גרב ניילון ונעל עקב גבוהה צצה לה מתוך תחנת האוטובוס הסמוכה, אחריה הופיעה עוד אחת ועוד כמה רגליים כשמעליהן כל היתר. הצבעתי לכיוון.

"אהה אלה פרחות, פרחות יפות לשבת" הסביר המוכר, "גם אלה יחזיקו מעמד לפחות שבועיים."

"וכמה הן?" שאלתי בהיסוס.

"גם שתיים בחמישים."

לא היה אכפת לי שאלה פרחות. לא היה אכפת לי ששיערן צבוע עם תוספות ואפשר להשיג כאלה יותר בזול בדרום העיר אצל הסיטונאי. רק רציתי ללכת משם אז אמרתי "טוב, תארוז לי שתיים."

העמסתי את סחורה ותוך דקה עפנו על כביש החוף לצלילי רמיקס מונוטוני.

מאז כשאני מחפש זר ציפורנים או לפחות וורדים אני לא עוצר איפה שכתוב פרחים יפים לשבת.

אהה והפרחות, אלה נבלו אחרי שבועיים בדיוק כמו שהבטיח המוכר.

© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

לא יכול לדבר

אני כותב כי אני לא יכול לדבר. יותר מדי כאב. יותר מדי טרי כל העניין. את מה שיש לי לומר לך תקראי כאן. ככה קל לי, הרבה יותר קל. בסוף את תביני, אני מקווה. 
כן אני עצוב, בכל זאת היינו יחד המון שנים. הזמן עשה את שלו ונקשרנו. בגלל זה עכשיו זה כל כך כואב ואני אפילו לא יכול לדבר או לפתוח את הפה. 
את שואלת על מה אני מדבר? לא מבינה לאן אני חותר? טוב אני אגיד לך בצורה הברורה ביותר - עשו לי טיפול שורש. 
אהה הטיפול, הטיפול עבר בסדר, אם כי הלסת עדיין רדומה קצת. 
הרופא החליט שיש לעקור ובלי כל רגש, סנטימנטים או רחמים הוא חתך בבשר החיי ואני, אני נותרתי ללא השורש והרי מה שווה בן אדם בלי שורשים...
אז הולכים לשתות קפה כמו שקבענו? 

(מבוסס על מקרה אמיתי בהחלט. גירסה קצרה של הסיפור נשלחה לתחרות צרצרפיס) 


© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

שגעון - פעם ראשונה

היא הייתה פסיכית דור שלוש וחצי. את שני אחיה הגדולים מדור שתיים ושתיים וחצי היא השאירה הרחק מאחור לשדרוג. קוד הזיהוי שלה כלל ששה עד שמונה תווים והורכב מאותיות ומספרים. הכניסה אליה דרשה שם משתמש וסיסמה.
את הבוקר היא פתחה בהחלפת סוללות ישנות, החד פעמיות, בחדשות הנטענות העשויות ליטיום. מה שהבטיח לה שעות פעילות ארוכות מהרגיל.
ג'י פי אס מובנה הוביל אותה לשבת באחד השולחנות מולי, קומה שנייה בקניון איילון, סמוך לדוכני מזון מהיר, שלא הצליחו לעמוד בקצב שלה. מוחה קדח מחום והמאוורר לא הצליח לצנן את האלגוריתמים שרצו במחשבותיה ואיימו לשרוף את הספק.
היא השמיע נקישות וזזה ללא הרף וללא סיבה. קמה, ישבה ושוב קמה. סובבה את ראשה, לחשה או צחקה בקול. הניפה את ידיה או נתנה להן לצנוח חופשי בנפילת מתח.
את היישומים החינמיים היא הורידה ומיד הריצה, מה שהעמיס על זכרונה. לא, היא לא הגדילה את הזכרון כשעוד ניתן היה ועכשיו כבר מאוחר מדי, פג תוקף אחריות היצרן.
היא הפיקה לוג ושלחה במייל וגם אס אם אס. אחר כך חייגה במקוצר למענה קולי שלא היה זמין ולבסוף שוחחה עם חברתה המזכירה האלקטרונית שהאזינה בשקט וצפצפה ארוכות בסוף דבריה.
היא שינתה את הסקין והגדירה מחדש את ברירת המחדל ולפני שעברה למצב שינה התקינה את העדכונים האחרונים.
אבל גם אז הרשתות החברתיות כולן התרוצצו בראשה. בעיניה הבזיקו אינסטגרמות ואוזנייה התמלאו ציוצים ולמרות שכולם אהבו אותה כי היתה ארוזה היטב, דקת גזרה וקלת משקל, הכתובת הייתה על הקיר. כולם ראו שהיא פסיכית דור 3 וחצי.
אני התנתקתי מהחשמל והלכתי משם, לפני שתדביק אותי בווירוס.


© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוג gilad2012

שלמות - פעם שנייה

 הדשא של השכן שלי ירוק יותר. גם הבית שלו משופץ וגדול יותר. יש לו מכונית חדשה ויוקרתית יותר עם ריפודים חדשים ומראות צד משוכללות הרבה יותר משלי.

הוא מתאמן, רץ ומרים משקולות כבדות ביותר. כשהוא לא מתאמן הוא מדבר בסמארטפון המשוכלל ושולח אס. אמ. אסים יותר ממני. יש לו תפקיד מפתח בחברת הייטק מתקדמת ולאחרונה עשו אקזיט מוצלח ביותר.

הוא מרוויח הרבה ומבזבז יותר מהממוצע, פי ארבע לפחות. הוא נוסע עם משפחתו לנופשים בארץ ועוד יותר לחופשות בחו"ל ולוקח אותם למסעדות הכי מדוברות לאכול את מנות השף היותר נחשבות.

כן, גם האישה שלו גבוהה יותר, שופעת יותר ובלונדינית. היא מנהלת חוגי בית ומבקרת במכוני יופי יותר מהנדרש.

יש להם שני ילדים שלומדים בבית ספר איכותי ביותר. הם מגדלים כלב עצבני, חתול מפונק ואקווריום דגים בגודל רבע חדר.

החיים שלו נראים קלים ומאושרים יותר. אבל בלילה כשהמשפחה המושלמת ישנה במיטות שגולפו מעץ אלון קנדי בהזמנה אישית, עטופים במצעים לבנים ממשי טהור וראשיהם שקועים בכריות רכות המלאות נוצות ברבורים כשמעליהם מאיר ירח עגול ושלם את החצר, אני יוצא בשקט בשקט בלי שאיש יבחין בי ומשתין לו על הדשא. הרבה, הרבה יותר ממה שאני משתין לשכן השני שלי זה שהדשא שלו פחות ירוק משלי.

כסף - פעם שנייה

ברדיו התווכחו שלושה מומחים בעלי שם עולמי בכלכלה ומשכורות עתק. על הפרק - המצב הכלכלי.

'צריך להדק' אמר בעל הקול הסמכותי ומתח את החגורה להראות דוגמא אישית.  

'נכון, אין ברירה, המצב קשה' הסכים איתו המתרפס ועזר לו עם החגורה. והשלישי לא אמר דבר, אבל אני בטוח ששמעתי אותו מהנהן בהסכמה. אחר כך השמיעו שיר עצוב, שיר שהולך טוב עם עוני. משהו קודר, אפרורי, חסר תקווה. משהו בלוזי עם בסים הכי נמוכים ששמעתי מעודי. בלוז אני אוהב, העצבות עושה לי טוב והצלילים הנמוכים שפוגעים בבטן גורמים לי בדרך כלל אושר. אלא שהפעם עוד לא הספקתי לאכול צהריים ושאריות הכריך היבש מהבוקר עם העגבנייה המקולקלת עדיין מציקים ושולחים חיצי צרבת קלה.

צרבת, בניגוד לבלוז, הולכת לא רע עם ג'אז או לפחות עם אמביינט אקספרימנטלי שמשתלבים היטב בנסיעה אורבאנית עמוסת מכוניות ופקקים קצרי מועד, המשמשים נקודות אסטרטגיות לפושטי יד זריזים הצולעים בין הרכבים.

אחד כזה צץ לו מחוץ לחלוני. פנים מזוקנות חסרות הבעה אלמנטרית של אנושיות. ידו מושטת ורעד קל בקצות אצבעותיו.

נדמה לי שאנחנו מכירים. אני חולף כאן לפחות שלוש פעמים ביום. עכשיו הוא נוקש על השמשה. אני לא עונה ומסיט את מבטי ממנו, אולי ימשיך לרכב הבא. אך הוא נשאר במקום ונוכחותו מפריעה לי.

אני לא בן אדם רע ולא מתעלם מבעיות של אחרים. אני משתדל להיות מעורב חברתית. להגיע לכל הפגנה, לשאת שלטים, להילחם על צדק ותמיד לתת נדבה לפושט יד. אבל מהבוקר כבר חילקתי לחבריו של המזוקן קרוב לעשרים שקלים והיום עוד ארוך.

בצומת הקודם הצלחתי לחמוק מהחובה ובזה שלפניו כמעט ודרסתי ללא כוונה את המסכן. בשנייה אחרונה הוא קפץ ועלה על המדרכה. נראה לי שהוא הבין את הרמז.

אבל עכשיו בעל הפנים המזוקנות מחוץ לחלוני והרמזור לא מראה סימני ירוק. בלית ברירה אני מוציא שקל. הוא מחייך, מניד בראשו בזלזול וממהר לרכב הבא, משאיר אותי בתחושות אשם.

השיר נגמר. קריינית צייצנית מבשרת על המרואיין הבא. לא, הוא לא מומחה בעל שם עולמי ומשכורת עתק. הוא אפילו לא עובד ציבור עם הכנסה שערוריתית. הוא עיתונאי שהתחזה לפני כחודש לפושט יד כדי לבדוק כמה מרוויחים אלה, ובגלל קיצוצים במערכת פוטר מהעבודה. עכשיו הוא מובטל.

הירוק הגיע. המשכתי לנסוע. מחר אתן למזוקן מטבע של חמישה שקלים, שיהיה, מי יודע, גם הוא בטח היה פעם מישהו. 

מונית - פעם ראשונה

מונולוג של נהג מונית בדימוס.

פעם, לפני שנים, שלום היה נוסע איתי כל הזמן. ממש לא יצא לי מהמונית. אחריו באו פוליקר וקורין ויהודית ואפילו שלמה. חופשי היו נוסעים אצלי. בלילות היו אלה קראוס או אריק ולפעמים מאיר, מאיר אריאל כמובן.

בקיץ באו הרבה הבנאים. מאיר, אהוד, אבייתר. תמיד שקטים ומהורהרים. רק יובל הביא את החברים ממשינה. עם להקה מקומית נסעתי מסביב לשכונה, אף פעם לא הרחקנו מעבר לזה. עם תיסלם נוצר קליק ורוקפור, נו טוב, איתם הייתי מוכרח לנסוע עם חלונות פתוחים.

בתקופות הקלאסיות ניצח אצלי זובי שחלק את הנסיעה עם השמנה שהמשיכה והמשיכה לשיר ולא נתנה לנו לצאת מהחנייה עד שמתה.

אבל הכי כיף היה לנסוע עם אלה מחו"ל שקניתי מהרצל בכרמל, למרות שלא תמיד היו מקוריים או באיכות טובה. חלקם היה נתקע ומפסיק לנגן או כמו במקרה של סטינג ודילן שהמונית פתאום התחילה לנסוע לאחור.

עם סיימון וגרפינקל זרמנו בהרמוניה מושלמת אל השקיעה. קלפטון שפך במונית כמויות של צלילים שלקח לי המון זמן לגרד מהרצפה, אבל היה שווה כל תו. גם ג'וני מיטשל בקולה הצרוד והמלטף ליוו אותי ברגעים עצובים. והיו רגעים עצובים. כן, גם לנהג מונית יש לב ונשמה. גם נהג מונית כואב כשעליו להיפרד מחברים. ככה הלך ממני סטיבנס. הוא היה יורד בפתחו של מסגד קטן בדרך לירושלים. בהתחלה הייתי מחכה לו ומחזיר אותו עד שיום אחד הודיע שהוא נשאר שם.

גם את אלביס איבדתי. הוא היה מעמיס ארגזים של בקבוקים שרכש אצל חינאווי ויחד עם מוריסון הטביעו את עצמם במשקה. ג'ניס והנדריקס תמיד שילמו מראש על נסיעה לרמלה, או ללוד, או לצד האפל של הירח.

אבל הכי כאבתי את אובדנו של פרדי. הורדתי אותו בכניסה לאיכילוב. הוא נראה חיוור וחלש ומאז לא שמעתי אותו יותר.  

הרבה קילומטרים זרמו מתחת לגלגלי המונית. אין ספור מספרים במונה. אבל כשמגיע הרגע הנכון חייבים להתקדם הלאה. פרשתי, מכרתי את המונית ואת החברים שלי מהקסטות הישנות חילקתי לנהגים בתחנה, שיסעו ברדיו-טייפים שלהם.

עכשיו יש לי המון זמן פנוי לגלות דברים חדשים. אני הולך לצרוב לי דיסק של גולן או של נרקיס.

שלכם מנשה בדימוס.

נ.ב

פנוי באלנבי, עוד חמש דקות.

כסף - פעם ראשונה

הייתי רוצה שהכסף יבוטל. טוב אולי לא המטבעות, הם טובים לעץ או פאלי ולמכונות של משקאות קלים. אבל צריך המצאה חדשה שתחליף את הקיים.

מילים זה רעיון טוב. נוכל לקנות במילים. למשל: עם 'בבקשה' נקבל שני חלב ולחם פרוס. על 'תודה' ינתן עיתון יומי עד גמר המלאי. במקרה של 'סליחה' אפשר להגיע לקרטון ביצים או לשניי קוטג' ומעדן וניל. בשילובים נכונים השמים הם הגבול. 

הירקן ירשום על החשבון ובסוף החודש נביא לו אימרה או סיפור קצר, ואם לא יהיה סכום מדוייק, הוא יחזיר חמשיר או פתגם.

את חשבונות החשמל, המים והגז נשלם דרך האינטרנט. נעשה העתק - הדבק של אחד המשפטים ששמנו בצד לצורך כך.

חייבים להודות שהרעיון טוב, יש רק בעיה קטנה עם אילמים, מגמגמים או בעלי קשיי דיבור כזה או אחר. שלא להזכיר את הביישנים שממעיטים גם כך בלפתוח את הפה. עבורם  השיטה לא מספיק טובה והם עלולים לצאת בנזק מכל העניין. וכאן הממשלה תהיה חייבת להתערב.

לאחר ישיבות ופגישות רבות יעבור התקציב. כל משרד  יקבל כרך אחד מהאנציקלופדיה העברית והעם יזכה במילונים, ספרי בישול, ספרי קריאה ושירה, תלוי בגודל המשרד. 

ולגבי אלה שלא שולטים בשפה או לפחות לא במילים החיוביות שבה. כל אותם המקללים, הברברנים, היהירים, מבלבלי המוח, קשקשנים, משתמשי סלנג, מטיפים, כל אלה הולכים לסבול. שילמדו לדבר נכון או שישתמשו בשתיקה ששווה זהב. 

שעון - פעם ראשונה

הוא לחש לי באוזן שצריך לקום. עשיתי את עצמי ישן. אך הוא לא הרפה והמשיך לנדנד. קולו הלך והתחזק משניה לשניה.

קניתי אותו לפני שנתיים בערך. הכל היה בסדר איתו אבל לפני שבועיים התחיל לדבר ומאז לא סותם את הפה. שנתיים החרא הקטן לא הוציא מילה ואז יום אחד...

אין לי בעיה אם זה שמדבר, רק הקטע שלא סותם את הפה.