פתאום התחילו לרדת לי דמעות. אני לא אחד שבוכה בקלות, ממש לא. גם אי אפשר לומר עלי שאני רגיש או לוקח הכל ללב. הרבה דברים עוברים לידי בלי לגעת בי או להזיז לי בכלל. אבל הפעם לא יכולתי לעצור את הדמעות, פשוטו כמשמעו.
הפעמים הבודדות שזכורות לי בכי כזה היה כשהייתי קטן. יום אחד על נדנדה בגן הציבורי התנדנדתי חזק וגבוה, כנראה הרבה יותר ממה שהמתקן היה בנוי אליו. לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי מתעופף באוויר, שזה יכול היה להיות בסדר אם לא הגרביטציה. נחתתי על שיח יבש כשענפיו החדים ננעצים בבשרי. הייתי אולי בן ארבע או חמש, כולי שרוט, מדמם ובוכה.
מקרה אחר היה כשהלכתי לאיבוד בגן חיות. הוריי לא הרבו לקחת אותי לטיולים כאלה ובכלל. כל כך שמחתי לראות את הקופים והפילים וכלל לא שמתי לב שנותרתי לבד, בין האריות והזאבים. הרגשתי חסר אונים, אבוד, משוטט בבכי קורע לב בין אנשים זרים. לבסוף מצאו אותי הוריי, נטוש ומותש ליד משרדי הגן.
שבועיים אחרי זה אבי נכנס לכלא ואת אימא אשפזו במחלקה סגורה, ואני, אותי שלחו למשפחה אומנת, אבל לא בכיתי, בטח לא כמו שעכשיו. והנה אני, אדם בוגר, חזק נפשית ורגשית, לפחות כך חשבתי עד כה, עומד במטבח והדמעות זולגות לי על הלחיים וכלום לא עוזר. אבל מה אני יכול לעשות, אני אוהב בצל. אחר כך עם עגבנייה זה כבר היה בסדר ובשלב המלפפון לא נותר כל סימן לדמעות. הוספתי פלפל אדום וחסה, תיבלתי בשמן זית ופיזרתי גבינה בולגרית מעל. יצא סלט צבעוני ויפה, שלפחות למראית עין נראה טעים, ממש כמו שאני אוהב, ואם לא הבצל אז הוא בטח גם היה שמח יותר...
בפעם הבאה: איך דיממתי כשהכנתי ספגטי בולונז עם רסק עגבניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה