אני לא אוהב את החג
הזה, את כל הרעש והמהומה. לא מעניין אותי לקחת חלק בשיחות מסביב לשולחן, להאזין לסיפורים
של הדוד מפתח תקווה או לחלוק סודות עם האחיינית מחדרה. אני מעדיף שיעזבו אותי
בשקט, שלא יבלבלו את המוח ושלא יאכלו לי את הראש.
מי שאוהב את הבלגן,
ויש כאלה לא מעט, שיבושם לו. אני לא שוחה עם הזרם, להיפך.
אז כדי להימנע מאי
נעימות אני מתחילת הערב מנסה להוריד פרופיל ולהסתתר מאחורי תפוח אדמה אפוי, בין
הגזר והפטרוזיליה. להסוות את עצמי, שיחשבו אותי לירק וכך סיכויי לשרוד יגדלו,
למרות שפה ושם אני מבחין בלא מעט צמחוניים שבטעות יכולים לנעוץ בי מזלג. במחשבה שניה
לא בטוח שאלטרנטיבה זו לטובתי. מה שכן בטוח זה שהסבא שם עלי עין.
לפני שנה הייתה זו
אחותי הגדולה ברבוניה היפה, בעלת הפנים החלקות והסנפירים הדקיקים, שנפלה קורבן על
מזבח המנהג. אני זוכר את עיניה שנייה לפני שראשה הופרד מגופה. מראה שנחרט בזיכרוני
לעד ולכן החלטתי שהשנה, כל עוד הדבר תלוי בי, אני לא הולך לאבד את הראש.
אז איך הסתיימה
הארוחה ומה עלה בגורלי, על כך בפרק הבא של "עלילות אמנון פיש" - הטרילוגיה
הבלתי גמורה.
© כל הזכויות לרשימה זו שמורות לכותב הבלוגgilad2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה