רכבת - פעם שניה

יש רכבת אחת מה זה ארוכה, שעוברת בתל אביב בכל לילה. באחת אחת עשרה ושבע דקות. בערך.

היא כל כך ארוכה שלא רואים מאיפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת.

בטח לנהג הקטר שלה קוראים יוסי או משה או חיים ויש לו שפם או משקפיים. תמיד לנהגי רכבות קוראים יוסי או משה או חיים ויש להם שפמים או משקפיים, והם אוהבים לצפור כל הזמן, בעיקר כשעוברים ליד צמתים.

אני ישבתי במכונית וחיכיתי שהרכבת תיגמר.

כשהייתי קטן לקחו אותנו, את כל הילדים מהגן, לראות רכבת ולבקר בקטר. נתנו לנו לצפור לפי התור. אחר כך כולם רצו להיות נהג קטר. אני בכלל לא רציתי. רציתי להיות כבאי, או שוטר או חייל.

אחר כך הראו לנו דגמים של רכבות ישנות, ואיש אחר שדומה ליוסי או למשה או לחיים אבל בלי שפם ומשקפיים, סיפר לנו על מסילות וקרונות וילד אחד סיפר שיש לו כזה בבית וכולם רצו להרביץ לו כי לאף אחד לא היה.

אני זוכר שהטיול היה משעמם ומטופש, חוץ מהשוקו והלחמנייה שקיבלנו, שזה לא היה מטופש.
והרכבת הארוכה עדיין לא נגמרת. יום אחד אני אתקשר לתחנה לברר מאיפה היא יוצאת ולאן היא מגיעה. אבל בטח אף אחד לא ידע כי אף אחד לא ראה את ההתחלה שלה ולא את הסוף. 
וכבר אחת עשרה ותשע דקות. בערך.